גמרא
פירוש
לָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ אִי בְּטַרְפָּא הָדַר פָּארֵי.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
איבעי להו וסד בסיד תנן או דילמא או סד בסיד תנן. יש מי שמדקדק מיכן, דמכולה מתניתין בין ברישא בין בסופא וסד בסיד בוא״ו גרסינן, דאי סלקא דעתך דסופא קתני או סד בסיד, מאי קא מבעיא ליה, פשיטא דרישא שלש טפחים וסד בסיד נמי בעי, דאי לא ליתני כאן וכאן או סד. ומיהו פשיטא להו מסברא דבסופא או סד קאמר דהבלא דגפת אינו נזק גדול שלא יציל ממנו מידא בעלמא, ופשטו ליה דרישא תרווייהו בעי, דאי לא ליערבינהו. ויש מי שמדקדק מכאן בהפך, דבסופא גרסינן או סד, דאי גרסינן אפילו בסופא וסד, אמאי פשיטא ליה טפי בסופא מרישא, והיכי אהדר ליה פשיטא דוסד תנן, דאי לא ליערבינהו וליתנינהו, כלומר ליערב רישא בהדי סופא דהיא וסד, אלא דגירסא דרישא מספקא להו אי וסד גרסינן או דילמא או סד גרסינן. והראשון נראה לי עיקר והכין תני להו בתוספתא.
תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וכו׳. כלומר, ומדנקט סלע הבא בידים, אלמא משמע דסלע הבא בידים דיניה לחוד וסלע שאינו בא בידים דיניה לחוד, דאי לא מאי שנא הבא בידים דנקט אלא ודאי משום דדיניה מתחלף, ובמאי, הא הכא והכא קתני מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד. אלא ודאי משמע דסלע הבא בידים מרחיק שלשה וסד בסיד ושאר סלעים מרחיק שלשה או סד. אי נמי י״ל, משום דבברייתא תנא סתם לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ועלה תנא רבי יהודה להא דסלע הבא בידים, דאלמא לחדותי אתא בסלע הבא בידים, והכי תנא הכא בתוספתא דמכלתין לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד, רבי יהודה אומר בסלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד וזה מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד.
ודחינן: סלע הבא בידים איצטריכא ליה [סד״א] כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן. ולעולם אפילו לא בא בידים בעינן שלשה וסד בסיד נמי.
ולענין פסק הלכה: כיון דאמרינן פשיטא דוסד בסיד תנן, הכין קיימא לן. דאף על גב דדחי׳ דילמא משום דלא דמי האי הזיקא להאי הזיקא לא שבקינן מאי דאפשר ליה לגמרא מעיקרא ותפסינן דחויא בעלמא, וכן פסק מורי הרב ז״ל, וכן פסק הרמב״ם ז״ל (רמב״ם הלכות שכנים ט׳:א׳). התם היינו טעמא דלא קתני משום דמשתני. ויש ספרים דגרסינן דמשתכי לה לקדרה. ופירש״י ז״ל, דסלעים לא קתני התם, משום דמשברי לה לקדרה ואין טומנין בהן כלל, ויותר רחוק הוא שיטמינו בהן מגיזי צמר ולשונות של ארגמן, דהנה זימנין דמטמין בהו כשיצטרך לחמין ואין לו במה להטמין אלא בהן, אבל בסלעים לעולם לא יטמין בהן שמא ישברו את הקדרה. ואינו מחוור, דלשון שתוך בכל מקום אינו לשון שבירה אלא לשון חלודה, וכאותה שאמרו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו.) דשתוך טפי אלא הפירוש משתכי לה לקדרה מעלין חלודה לה לקדרה, ומתוך כך התבשיל שבה מתעפש ומתקלקל, ולפיכך אין טומנין בהן לעולם. ומיהו נוסחא דוקאני לא גרסי׳ דמשתכי לה לקדרה, אלא היינו טעמא כלומר מה שאסרו כאן לסומכן אצל כותל חברו, לא מפני שהן מעלין הבל, אלא שמעלין חלודה לקרקע ומלקין ארעיתו של כותל. וכן פירשו בירושלמי (ה״א). מחרישה תיפוק ליה משום זרעים ופרקינן:
בחורש לאילנות. הוא הדין דהוה מצי לתרוצי לעכב עליו משעת חרישה, אלא דמשום דלאו בשופטני עסקינן וסתם חורש אינו אלא כדי לזרוע, לפיכך מקשה תיפוק ליה דעיקר כוונתו ודעתו לזריעה, ולמה הוא חורש והא אינו יכול לזרוע, וכדאקשינן נמי ותיפוק ליה משום מיא דכל חורש בין לזריעה בין לאילנות סופו להשקות ואם לא כן למה הוא חורש.
הא דאוקימנא בחורש לאילנות, היינו כשנטע האילנות ברשות, הא לאו הכי מסתמא צריך הוא להרחיק עשרים וחמש אמה מן הכותל לדעת רבנן, כדרך שהוא מרחיק מן הבור, שגם הוא החליד קרקעו של כותל ומפיל אותו.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
ולענין פסק הלכה: כיון דאמרינן פשיטא דוסד בסיד תנן, הכין קיימא לן. דאף על גב דדחי׳ דילמא משום דלא דמי האי הזיקא להאי הזיקא לא שבקינן מאי דאפשר ליה לגמרא מעיקרא ותפסינן דחויא בעלמא, וכן פסק מורי הרב ז״ל, וכן פסק הרמב״ם ז״ל (רמב״ם הלכות שכנים ט׳:א׳). התם היינו טעמא דלא קתני משום דמשתני. ויש ספרים דגרסינן דמשתכי לה לקדרה. ופירש״י ז״ל, דסלעים לא קתני התם, משום דמשברי לה לקדרה ואין טומנין בהן כלל, ויותר רחוק הוא שיטמינו בהן מגיזי צמר ולשונות של ארגמן, דהנה זימנין דמטמין בהו כשיצטרך לחמין ואין לו במה להטמין אלא בהן, אבל בסלעים לעולם לא יטמין בהן שמא ישברו את הקדרה. ואינו מחוור, דלשון שתוך בכל מקום אינו לשון שבירה אלא לשון חלודה, וכאותה שאמרו בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כו.) דשתוך טפי אלא הפירוש משתכי לה לקדרה מעלין חלודה לה לקדרה, ומתוך כך התבשיל שבה מתעפש ומתקלקל, ולפיכך אין טומנין בהן לעולם. ומיהו נוסחא דוקאני לא גרסי׳ דמשתכי לה לקדרה, אלא היינו טעמא כלומר מה שאסרו כאן לסומכן אצל כותל חברו, לא מפני שהן מעלין הבל, אלא שמעלין חלודה לקרקע ומלקין ארעיתו של כותל. וכן פירשו בירושלמי (ה״א). מחרישה תיפוק ליה משום זרעים ופרקינן:
בחורש לאילנות. הוא הדין דהוה מצי לתרוצי לעכב עליו משעת חרישה, אלא דמשום דלאו בשופטני עסקינן וסתם חורש אינו אלא כדי לזרוע, לפיכך מקשה תיפוק ליה דעיקר כוונתו ודעתו לזריעה, ולמה הוא חורש והא אינו יכול לזרוע, וכדאקשינן נמי ותיפוק ליה משום מיא דכל חורש בין לזריעה בין לאילנות סופו להשקות ואם לא כן למה הוא חורש.
הא דאוקימנא בחורש לאילנות, היינו כשנטע האילנות ברשות, הא לאו הכי מסתמא צריך הוא להרחיק עשרים וחמש אמה מן הכותל לדעת רבנן, כדרך שהוא מרחיק מן הבור, שגם הוא החליד קרקעו של כותל ומפיל אותו.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush